דרקולה של דמעות

לפעמים נדמה לי שאני דרקולה של דמעות.

כן, דמות הערפד צמאת הדם, רק במקום דם- דמעות.

אני יודעת, זה נשמע ממש מוזר. אבל כשחושבים על זה, בעצם יוצא שהדבר שאני כל כך נהנית ממנו, ומתפרנסת ממנו ושהוא השליחות שלי- הוא דמעות של אחרים...

רק שאני בדרך כלל לא נהנית מהדמעות עצמן, אלא נהנית ממה שהן מביאות איתן.

קורה שמישהי בוכה מולי באימון, עוד לפני שהכרנו, לפני שדיברנו. פשוט מתיישבת-ובוכה.

חשבתי לעצמי מאיזה מקום זה בא? משהו בי גורם לה להשתפך, משהו בסטינג?

לאחר מחשבה, נראה לי שאולי זה שהנה, יש לה מקום לבטא את ההתמודדות והקושי שלה בחיפוש זוגיות, את תחושת התקיעות והתסכול.

אם עד עכשיו זה כרסם לה בראש ובלב כמעט כל שעה פנויה ביום, כל יום, במשך שנים, אז עכשיו פתאום כ-ל הרגשות וכ-ל המחשבות האלה מתנקזים לרגע ולמקום אחד בשבוע שבו פותחים את הלב, מפרקים, ומחברים מחדש.

ואז פתאום גם בשאר הימים יש הרבה פחות רצון וצורך לבכות, כי ללב יש את המקום שלו והזמן שלו, יש מי שישמע אותו, יש מי שילטף ויחבק אותו.

יש מקום וזמן קבועים בשבוע בהם לא מטאטאים שוב מתחת לשטיח, או מנסים בכוח להסיט ולהשתיק את המחשבות הרעות.

יש זמן ומקום קבועים בשבוע בהם הלב הוא העיקר, ובהם שומעים כל מחשבה ורגש שעולים, גם אם הם נחווים כלא-טובים. נותנים להכל ביטוי, מתנהגים כלפיהם בחמלה, מבינים אותם, מבינים שהם באים מתוך כוונה טובה באמת, ורק אז מתחילים גם לשחרר אותם קצת.

משם גם נפתח פתח למחשבות ורגשות טובים לצוף.

וזה גם מסר חשוב לזוגיות עצמה- כשרוצים לב פתוח ובריא, חשוב להשאיר זמן קבוע בשבוע ללב הזוגי, כדי שיוטען וימשיך לפעום.

אז יוצא שבעצם, כשדמעות של אחרים מחיות אותי, זה לא בגלל הדמעות עצמן, זה בגלל תהליך קסום שהלב עובר. זה בגלל שיש מולי בחורה אמיצה ומרגשת שלוקחת אחריות על הלב שלה, שמטפחת אותו, שנותנת לו מקום, זמן וביטוי.

וזה... כבר ממש מרגש! וממש לא משקף הנאה מסבל של אחרים, להיפך!

אז אולי אני דרקולה של דמעות, אבל בקטע טוב, כן?😉😉